איך לאלף ברנז'ר זננהונד (כלב הרים ברני)

הוא מגיע עם הילוך איטי. כזה שלא ממהר. כאילו כל צעד נמדד. לא כמו לברדור שעף על עצמו. לא כמו מלינואה שדורש מטרה. ברנז'ר פשוט הולך.

ואז הוא מתיישב ליד הרגל. ומסתכל עליך. בלי לדחוף. בלי לבקש. פשוט מחכה.

השאלה היא לא "איך לאלף אותו". השאלה היא "האם אתה מבין מי יושב לידך".

מי הוא באמת

לפני מאה ועשרים שנה, הגזע הזה כמעט נעלם. לא בגלל מחלה. לא בגלל מלחמה. בגלל שוויץ התחילה להתחבר ברכבת. הרכבות החליפו את העגלות. העגלות היו העבודה של הברנז'ר. כשאין מה לסחוב, אין צורך בכלב שסוחב.

הוא לא נולד להיות כלב לוויה. הוא נולד לעבוד בחווה בהרי האלפים. לא לרעות כבשים כמו בורדר קולי. לא לשמור על גבול כמו רועה גרמני. לסחוב. לנהוג. לשמור. וכל מי שמבין את שלוש המילים האלה — מבין את הכלב כולו.

שלוש עבודות.

לסחוב. עגלה קטנה עם חלב, גבינה, בדים. מהחווה לכפר. מהכפר לחווה. עשרים קילו על ארבע גלגלים איטיים. לא רץ. הולך. צעד אחר צעד. הכי רחוק שמגיעים — חמישה קילומטר. כל יום. כל החורף. הכבישים היו גרועים מדי לעגלות סוסים. אז הכלב משך. לאט. יציב. הקצב שלו הפך לקצב הכלכלה המקומית. גבינה לא מגיעה לשוק בלי הכלב.

לנהוג. פרות מהרפת למרעה. בעלייה. בירידה. לאט. העדר זז לאט, וגם הכלב זז לאט. הילוך יעיל. כזה שחוסך אנרגיה. כי מי שרץ אחרי פרות כל היום — לא שורד חצי שנה. החוואי השוויצרי לא חיפש כלב מהיר. הוא חיפש כלב יציב. כזה שלא יבריח את הפרות. כזה שיחזיר אותן הביתה גם בגשם, גם בערפל, גם כשהחושך יורד על האלפים.

לשמור. החצר. הבית. המשפחה. לא נגיסה, לא התקפה. קול גדול של כלב גדול. מספיק. מי שנכנס לחצר לא יודע שזה כלב טוב לב. הוא רואה רק שחור-לבן-חום, גודל של דוב צעיר, ושומע נביחה. זה עובד. החוואי אמר: "אם הוא נובח, אני יוצא. אם הוא לא נובח, זה בן משפחה."

ככה נוצר הברנז'ר. כלב של חווה, לא של ארמון. כלב שהילד של החוואי ישן איתו בלול, כי חם שם יותר מבבית. והילדים אהבו אותו, וכשהילדים משכו לו באוזן או בזנב — הוא לא נשך. הוא קם והלך. זו הסבלנות. זו לא תכונה של אילוף. זו תכונה של גנטיקה.

ואז הגיעו הרכבות. ואז התעשייה. ואז כבר לא היה צריך כלב שסוחב עגלות. הגזע כמעט נכחד. לא בגלל אסון. בגלל שהעולם השתנה והכלב נשאר מאחור.

ההצלה

ב-1907, שני אנשים הצילו אותו.

אחד מהם היה פרנץ שרטנלייב — סוחר יין. הוא טייל בכפרים של אזור דירבאך וראה כלבים טריקולוריים, עם פרווה ארוכה, עם הילוך כבד. הוא זיהה מה שהחוואים כבר לא ראו: שזה לא סתם כלב חווה. זה גזע.

השני היה אלברט היים — פרופסור לגיאולוגיה. הוא התייחס לגזעים כמו למינרלים. סידר, מיון, תיעד. בלעדיו, ארבעת גזעי הסננהונד של שוויץ היו נעלמים בלי שאיש ידע שהיו פה בכלל.

ב-1910, תערוכה בבורגדורף. 107 כלבים. תחשבו על זה: הגזע כמעט הוכחד. וכשקראו לאנשים להביא את הכלבים שלהם מכל הכפרים, הגיעו 107. כמעט כל הברנז'רים של היום באים מאותה תערוכה.

הם קראו לו "ברנז'ר זננהונד". כלב הדיר של ברן. לפני זה קראו לו "דירבכלר" — על שם הכפר דירבאך. ולפני זה קראו לו "קייזהאונד" — כלב הגבינה. כי הוא סחב גלגיני גבינה מהחווה לשוק. והשמות האלה מספרים את הסיפור: לא כלב ששמר על ארמונות, לא כלב של מלכים, אלא כלב של גבינה וחלב וכפר.

ב-1948, כדי לשפר את האופי — חדר דם של ניופאונדלנד. ניופאונדלנד. תחשבו על זה. כלב מים קנדי שמציל טובעים, וכלב הרים שוויצרי שסוחב גבינה. אותו דם זורם בהם. בלי החדירה הזאת, אולי הברנז'ר היה נשאר ביישן מדי, חששן מדי. הדם של הניופאונדלנד הרגיע אותו, פתח אותו.

מה העבודה עשתה לו

הברנז'ר לא פיתח מראה חד. הוא לא עוקב אחרי תנועה כמו בורדר קולי. הוא לא מנתח סיטואציות כמו מלינואה. הוא פשוט נוכח.

יש בו משהו כבד. לא פיזית — אלא נוכחותית. זה הגוף הגדול, כן. אבל גם המבט. העיניים הכהות האלה שמסתכלות עליך כאילו כבר סולחות לך על כל מה שעוד לא עשית.

כשהוא קטן, הוא כבד. לא במשקל. בטמפרמנט. הגורים של ברנז'ר הם הכי פחות הרסניים מכל הגזעים הגדולים, אני חושב. תשאלו מישהו שגידל רועה גרמני מגיל חודשיים. ואז תשאלו מישהו שגידל ברנז'ר. הם יגידו לכם: "הוא פשוט היה ילד טוב." אמנם יש יוצאים מן הכלל, אבל בסך הכל — גורי ברנז'ר הם גורים שמעדיפים להיות לידך מאשר לאכול את הספה.

הוא רגיש. זו תכונה שמפתיעה אנשים. כלב במשקל 50 קילו, מושך עגלה, נובח כמו שוער במועדון לילה — והוא רגיש. צעקת עליו? הוא יסתגר. תרתיח אותו? הוא יזכור שלושה חודשים.

הרגישות הזאת הגיעה מהעבודה. בחווה השוויצרית, הכלב היה חלק מהמשפחה. הוא ישן איתם. אכל איתם. עבד איתם. הוא לא היה כלב מלונה. הוא היה שותף. כשותף רגיש, אי אפשר לצעוק. אי אפשר להרביץ. כי השותף סומך עליך. ואם אתה פוגע באמון — השותפות מתפרקת.

ברנז'ר שמתייחסים אליו בקשיחות לא הופך לקשוח. הוא הופך לנסוג. יש מאלפים שקוראים לזה "עקשנות". אני קורא לזה "לב שבור".

הוא לא יזום. מאמן אחד אמר לי פעם: "ברנז'ר לא יגיד לך 'בוא נעשה'. הוא יגיד לך 'אם אתה רוצה — אני בא'. וזה הבדל של עולם." אצל בורדר קולי הדרייב הוא יזום. אצל ברנז'ר התגובה היא להזמין יוזמה.

הוא ילך איתך עד קצה העולם. אבל הוא לא יבחר להתחיל את ההליכה. הוא ימתין שתקום קודם. הוא מחכה שתבחר. ומי שלא מבין את זה חושב שהכלב שלו עצלן. לא. הוא מחכה. מאז ומעולם, הוא חיכה שהחוואי יקום ויאמר: "בוא, הגיע הזמן."

איך לאלף אותו

הכלל הכי חשוב: אל תשבור אותו.

ב-25 השנים שלי, אני רואה מאלפים שמתייחסים לברנז'ר כמו שהם מתייחסים לרועה גרמני. קו תקיף. תיקון חד. תובענות. וזה לא עובד. הברנז'ר מתרפק, לא מתחזק.

"אבל הוא כזה גדול! הוא חייב להבין מי הבוס!" — שומע את זה כל שבוע. הבוס אתה. גם בלי ללחוץ לו את הגרון. גם בלי למשוך ברצועה. גם בלי להפוך אותו.

הוא מבין מי הבוס כשאתה רגוע. כשאתה החלטי. כשאתה יודע לאן אתה מוביל. הוא לא צריך לפחד ממך. הוא צריך לבטוח בך.

שלושה דברים שעובדים:

חיזוקים חיוביים. לא כי "אני נגד עונשים". אלא כי העונשים הורסים אותו. רגשית. פיזית. כלב רגיל שלומד מפחד — לא לומד טוב. הוא לומד שמה שלא הורג אותו מחשיד. ברנז'ר שמפחד לא חוזר להיות בטוח. גם אחרי שבוע, גם אחרי חודש. הפחד נשאר. אני ראיתי ברנז'ר בן שנתיים שעדיין מפחד להכנס למטבח אחרי שצעקו עליו שם. שנתיים.

עקביות. הוא סוחב עגלה. העגלה לא משנה כיוון כל שנייה. התנועה היא ליניארית. קדימה. לאט. הוא יודע מה מצפים ממנו כי כך הוא עבד כל חייו. לא מקפץ בין פקודות. לא סותר. חוקים ברורים, שיגרה יציבה. אם הבוקר מותר לו לעלות למיטה וגם אסור לו לעלות — הוא יילחץ. לא כי הוא עקשן. כי הוא לא מבין את הכללים.

תקשורת רכה. לא חלשה — רכה. כמו שאתה מדבר עם מישהו שמקשיב דרך הלב, לא דרך ההגנה. בלי האיומים. בלי ה"אם לא תעשה — תראה מה יהיה". פשוט "בוא. ביחד. אני והכלב שלי."

ואם אתה טועה? אם צעקת? תתקן. שב לידו. דבר בשקט. תראה לו שהכעס עבר. הוא יסלח. כי הוא כזה.

ארבעת אחי ההר

הברנז'ר הוא אחד מארבעה. המשפחה השוויצרית: ארבעה גזעי סננהונד, כולם טריקולוריים, כולם מחוות שוויצריות, אבל כל אחד נוצר באזור אחר, לעבודה אחרת.

הכי גדול — הרועה השוויצרי הגדול. קצר פרווה, עצום, הכי עתיק. מי שהיה כנראה אביהם של כולם. הברנז'ר לקח ממנו את הגודל, את הגוף, את היציבות. אבל הוסיף פרווה ארוכה ורגישות.

האפנצלר — הזנב המסולסל, הקטן יותר, המהיר יותר. האנרגטי שבחבורה. האינטלבוכר — הכי קטן, הכי קומפקטי, הכי קרוב לאדמה.

והברנז'ר — האיטי, הרגיש, היפה מכולם. כמו שאמר לי חוואי ותיק באלפים: "השוויצרי הגדול שומר, האפנצלר רועה, האינטלבוכר רודף, והברנז'ר פשוט נמצא."

הגבולות שלו

הברנז'ר חי 8.4 שנים. בממוצע. חמישים ושמונה אחוז מתים מסרטן. לא כי לא טיפלו בהם. לא כי הבעלים לא אהבו. כי הגנים צרים מדי. מקדם ההתרבות בתוך המשפחה — 0.395. אחד הגבוהים בעולם הכלבים.

זה אומר משהו על איך לאלף אותו. אי אפשר לחכות ש"יגדל ויעבור". אי אפשר להגיד "אלף אותו בגיל שנתיים". יכול להיות שבגיל שנתיים הוא כבר בחצי החיים שלו.

המפרקים שלו. עשרים ושלושה עד שלושים ושניים אחוז עם דיספלסיה של הירך. עשרים עד שלושים ושבעה אחוז במרפקים. לא מקום לקפיצות חוזרות. לא מקום לאימוני זריזות מגיל ארבעה חודשים. הוא נבנה לסחוב, לא לנתר.

אז מאלפים אותו על מפרקים רכים. על קרקע רכה. בלי קפיצות מיותרות. לאט. קבוע. עדין.

מה כן? שחייה. הליכה. משיכה מבוקרת. חיפוש על האף. תרגילי קרבה. לא צריך אג'יליטי. צריך הליכה משותפת.

והוא אוהב למשוך. לא להתאמץ — למשוך. זה בדם. תן לו רתמה, תן לו עומס, תראה אותו הופך לכלב אחר. פתאום הגב שלו מתקשר. המבט מתרכז. השכחה נעלמת. הוא עושה את מה שנולד לעשות.

כל מי שיש לו ברנז'ר צריך לנסות. רתמת משיכה. גלגלים. עומס. לא תחרות. לא מירוץ. פשוט ללכת. הוא יודה לך על זה בדרך שלו.

ובורליוזיס. לברנז'ר יש נטייה טבעית לחלות במחלת ליים. מחקר אחד הראה שחמישים ושמונה אחוז מהברנז'רים נחשפו לבורליה — לעומת חמישה עשר אחוז בכלבים אחרים. אל תתעלם מצליעה או עייפות. זו לא תמיד עצלות. יכול להיות שמה שנראה כמו "לא בא לו לעבוד" הוא חום, כאב, או דלקת.

ההשוואה

ברנז'ר מול ניופאונדלנד. יש ביניהם דם משותף. שניהם גדולים. שניהם רגישים. שניהם אוהבים משיכה. ההבדל: הניופאונדלנד נולד להציל, הברנז'ר נולד לסחוב. הניופאונדלנד קופץ למים, הברנז'ר עוקב אחרי העגלה. שניהם עובדים עם בני אדם — אבל בחיבוקים שונים. הניופאונדלנד יחבק אותך במים. הברנז'ר ילך לידך ביבשה.

ברנז'ר מול רוטוויילר. שניהם כלבי עבודה מולוסים. שניהם גדולים. ההבדל: הרוטוויילר נולד לשמור עם נגיסה. הברנז'ר נולד לשמור בנביחה. הרוטוויילר עוצר, הברנז'ר מתריע. זה אומר שהברנז'ר הרבה יותר קל לטעות איתו — כי מי שלא מפחד ממנו, נכנס. הוא לא סוגר עסקה. ולכן ברנז'ר לא מתאים להיות כלב שמירה אמיתי. הוא יתריע. הוא לא יפעל.

ברנז'ר מול לברדור. שניהם עדינים, שניהם אוהבים משפחה. אבל לברדור רץ, ברנז'ר הולך. לברדור תופס, ברנז'ר סוחב. לברדור מביא כדור עד שאין לו כוח, ברנז'ר מסתכל על הכדור, שואל את עצמו "למה?", והולך לישון. ההבדל ביניהם הוא לא בגודל. הוא בקצב. לברדור חי במהירות, ברנז'ר חי לאט. שניהם נפלאים. אבל הם לא אותם כלבים.

למה הוא מתאים

ברנז'ר מתאים למי שרוצה כלב גדול ולחוץ רגוע. לא למתחילים? דווקא כן. אם אתה מוכן ללמוד יחד איתו. הוא לא קשה מדי, לא תובעני מדי. הבעיה היא לא הרמה שלו — הבעיה היא הרגישות שלו.

הוא לא סולח על טעויות גדולות. על טעות קטנה — כן. על צעקה, משיכה ברצועה, הפחדה — הוא זוכר. הוא לא יתקוף אותך אחורה. הוא יסתגר. וקשה יותר להוציא ברנז'ר מהסתגרות מאשר ללמד פקודה חדשה.

הוא מתאים לילדים. מתאים למשפחה. מתאים לגינה. לא מתאים לדירה קטנה בלי אוויר — הוא גדול מדי, כבד מדי. חום קיץ ישראלי קשה לו — בגלל הפרווה, ובגלל שהוא נולד לקור של האלפים.

הוא לא מתאים למי שרוצה כלב ספורט. לא מתאים למי שרוצה כלב שמירה. לא מתאים למי שחושב "גדול = קשוח". גדול לא שווה קשוח. גדול שווה עדין.

החיברות

הברנז'ר זקוק לחיברות מוקדם. שמונה שבועות עד ארבעה חודשים — זה החלון. לא כי הוא יפגין תוקפנות אם לא תעשה את זה. אלא כי הוא יהפוך לחששן.

חששנות אצל ברנז'ר נראית ככה: הוא לא נושך. הוא לא נובח. הוא פשוט מתכווץ. נסוג לפינה. מקטין את עצמו. כלב במשקל 50 קילו שמנסה להעלם. זה עצוב לראות.

אז תוציא אותו. תראה לו עולם. אנשים עם כובע. אנשים עם מטריה. רעשים מוזרים. כלבים אחרים. חתולים. ילדים משחקים. הוא לא חייב לאהוב את הכל. הוא חייב לדעת שזה לא מסוכן.

פגישות עם כלבים רגועים, בוגרים, ידידותיים — עושות לו טוב. כלבים אנרגטיים מדי, כאלה שקופצים עליו — יכולים להפחיד אותו. תבחר חברים טובים בשבילו. הוא לא יודע לבחור לבד.

החיברות צריכה להיות עדינה. לא להציף. לא להכריח. תן לו זמן. תן לו מרחב. תן לו לחזור אליך כשמפחיד. את הביטחון הוא בונה דרכך. אם אתה רגוע, הוא רגוע. אם אתה לחוץ, הוא מבין שכדאי לפחד. החוק הכי חשוב בחיברות: זה לא כמה הוא רואה, אלא איך הוא מרגיש כשהוא רואה.

שאלות נפוצות

ש: ברנז'ר נובח הרבה?

ת: הוא נובח. פחות מבורדר קולי, יותר מבול מסטיף. נובח כי הוא שומר. נובח כי הוא מתריע. לא נובח סתם. נביחה על הפעמון בדלת? כן. נביחה על כל רעש ברחוב? לא. אם הוא נובח יותר מדי — תברר מה הוא מנסה להגיד לך. הוא לא נובח משעמום. הוא נובח כי יש סיבה.

ש: הוא מסתדר עם ילדים?

ת: בשביל זה הוא נוצר. הכלב השוויצרי ישן עם הילדים בלול. הוא סבלני, עדין, סולח על טעויות. הילד יכול למשוך לו באוזן, לדחוף אותו, לשבת עליו — והוא לא יגיב. הוא יקום ויעבור למקום אחר. אבל תזכור — הוא גדול. נפילה מקרית בגלל זנב מתנדנד יכולה לפגוע. לא כי הוא תוקפני. כי הוא פשוט גדול.

ש: כמה הוא צריך לזוז?

ת: לא כמו בורדר קולי. לא כמו האסקי. שעה ביום מספיקה. אבל לא שעה של ריצה — שעה של הליכה. כזו שיש בה מטרה. כזו שתעניק משמעות לכלב שמחפש משמעות. הליכה קבועה, באותו מסלול, עם שליטה, עם קשר עין. לא צריך אולטרה מרתון.

ש: למה הוא לא אוכל הרבה?

ת: מטבוליזם איטי. כמו כלב שסוחב עגלה. אל תתפתה להאכיל אותו יותר. הוא ישמן מהר. וברנז'ר שמן — לא רק נראה פחות טוב. המפרקים שלו סובלים, הלב שלו סובל, תוחלת החיים שלו מתקצרת. תן לו איכות, לא כמות.

ש: האם ברנז'ר מתאים לבעלים ראשון?

ת: תלוי בבעלים. אם אתה מוכן לקרוא אותו, להקשיב לו, להיות רגיש אליו — כן. אם אתה חושב שכלב צריך "להבין מי הבוס" בשיטות קשות — קח גזע אחר. ברנז'ר לא ישרוד אצלך. לא כי הוא לא חזק מספיק. כי אתה לא נכון בשבילו.

ש: איך אדע שהגור שלי בריא?

ת: תבדוק הורים בהיסעלה. תבדוק מרפקים וירכיים. תבדוק מחלות תורשתיות. אל תתפשר. הגזע הזה לא סולח על חוסר אחריות. תדע שבחרת מגדל שעושה בדיקות. תשאל לראות את תוצאות הצילומים של ההורים. אם אין — תלך הלאה.

ש: הוא נושך הרבה כשהוא גור?

ת: פחות מרוב הגורים. הברנז'ר לא נולד עם יצר נשיכה חזק. הוא ינסה, כולם מנסים, אבל הוא יעבור את השלב הזה מהר. תחליף בצעצוע, תיתן לו במה ללעוס, ותראה שזה חולף. הוא מעדיף להחזיק בפה דברים מאשר ללעוס אותם.

זה לא כלב שלוקחים "כי הוא יפה". הוא יפה, כן. מהמם. השחור-לבן-חום. המבט. ההליכה. כל מי שרואה אותו עוצר.

אבל הוא גם קצר. שמונה שנים בממוצע. אולי פחות. אולי שבע. ברגע שאתה מביא אותו הביתה, השעון מתחיל לתקתק. לא בגלל שזה עצוב — אלא בגלל שכל יום איתו חשוב. כל ארוחה. כל הליכה. כל פעם שהוא מביא לך את הראש לשים על הברך.

תן לו ללכת. תן לו לסחוב. תן לו להיות מי שהוא. אל תנסה להפוך אותו למה שהוא לא. הוא לא יהיה קשוח. הוא לא יהיה מהיר. הוא לא יהיה אגרסיבי. הוא יהיה ברנז'ר.

וזה מספיק. כי מי שיודע להעריך לב גדול והילוך איטי — יודע שהברנז'ר הוא לא עוד כלב. הוא פרק בחיים שלך. פרק שייגמר מוקדם מדי.

מקורות

Zapata I, Eyre TA, Alvarez CE, Serpell JA. Latent class analysis of behavior across dog breeds reveal underlying temperament profiles. Sci Rep. 2022;12:15627. PMID: 36115919.

Klopfenstein S, Howard J, Rüfenacht S, et al. Life expectancy and causes of death in Bernese mountain dogs in Switzerland. BMC Vet Res. 2016;12:153. PMID: 27457701.

Pfahler S, Distl O. Identification of Quantitative Trait Loci (QTL) for Canine Hip Dysplasia and Canine Elbow Dysplasia in Bernese Mountain Dogs. PLOS ONE. 2012;7(11):e49782. PMID: 23189162.

Brüniche-Olsen A, Vieira FG, Kelstrup HC, et al. Genomic Diversity and Runs of Homozygosity in Bernese Mountain Dogs. Genes. 2023;14(3):48372. PMID: 36980922.