איך לאלף קוקר ספניאל

הוא קטן. העיניים שלו גדולות. האוזניים שלו ארוכות. ואתם מסתכלים עליו ולא מבינים איך כלב כזה חמוד יכול להיות כזה בעיה.

אני רואה בעלים כאלה כל שבוע. הם באים אלי עם קוקר ספניאל בן שנה, שנה וחצי. הם קנו אותו כי הוא נראה כמו דובון. עכשיו הוא נובע על כלב ברחוב, קורע את הספה, ולא בא כשקוראים לו.

"מה עשינו לא נכון?" הם שואלים.

התשובה היא שהם לא עשו שום דבר לא נכון. הם פשוט לא ידעו מי חי איתם בבית.

כי הקוקר ספניאל לא נולד להיות דובון. הוא נולד להיות צייד. זנב מכשכש, עיניים מבריקות, רצון אין סופי להתרוצץ ולחפש. זה לא "היפראקטיביות". זה יצר. והאילוף הטוב ביותר מתחיל כשמבינים את היצר.

מה שהיה לפני 600 שנה

לפני 600 שנה, באנגליה של ימי הביניים, הציידים חיפשו כלב קטן. קטן מספיק כדי להיכנס לתוך הסבך הכי צפוף, הכי קוצני, הכי בוצי. מקום שכלב גדול לא יכול להיכנס אליו. מקום שהצייד עצמו לא יכול להיכנס אליו.

הם קראו לו "ספניאל" — מהמילה "ספרד", כי אבותיו הגיעו משם. אחר כך קראו לו "קוקר" — על שם הציפור שהוא צד: הוודקוק (woodcock). השם שלו הוא התפקיד שלו.

העבודה שלו לא הייתה לרוץ אחרי הציפור. לא. העבודה שלו הייתה למצוא אותה.

הוא רץ לתוך הסבך, האף שלו על האדמה, הזנב שלו מכשכש בלי הפסקה. הזנב לא מכשכש כי הוא שמח. הזנב מכשכש כי זה הדרך היחידה שהצייד יודע איפה הוא נמצא. הטווסת של היער.

כשהוא מוצא ריח, הוא עוצר. מרים את הראש. הגוף שלו נמתח כמו קפיץ. עכשיו הוא מסמן. לא תופס — מרים לאוויר. הציפור עפה, הצייד יורה, והקוקר רץ להביא את הציפור בפה רך.

זה מה שהוא עשה. כל יום. שעות. בתוך קוצים, בוץ, גשם. לא בשביל אוכל. לא בשביל פרס. בשביל העבודה. והדבר המדהים: הוא אהב את זה.

המקור הכתוב הראשון לספניאלים מופיע בספרו של גסטון פואבוס "Livre de Chasse" מהמאה ה-14. פואבוס תיאר אותם כ"כלבי ציפורים" — hounds for the hawk — כלבים שעובדים בשביל הצייד, לא במקומו. ההבחנה הזאת קריטית: קוקר הוא כלב שותף לעבודה. לא מנהיג, גם לא כפוף. שותף.

העומק: ספרינגר מול קוקר

המילה "ספניאל" היא מטרייה שמתחתיה יש שני סוגים עיקריים: ספרינגר וקוקר. ההבדל ביניהם הוא גודל — אבל לא רק.

במאה ה-19, כלבי הספניאל חולקו לפי משקל. מתחת ל-25 פאונד (11.3 ק"ג) — קוקר. מעל — ספרינגר. אותה המלטה, אותו אב, אותה אם. רק משקל. אבל המשקל הזה שינה הכל.

הספרינגר, הגדול יותר, היה מיועד לציד של ציד גדול יותר — פסיונים, חוגלות. הוא קפץ (spring) על הציפור, הרים אותה לאוויר, ואז חיכה. הקוקר, הקטן יותר, נכנס לתוך הסבך הכי צפוף שיש. מקום שכלב אחר לא יכול להיכנס.

היום, ההבדלים ביניהם גדולים יותר. הספרינגר נשאר יותר "כלב עבודה" — אנרגטי, חזק, עקשן לפעמים. הקוקר הפך לרגיש יותר, ביתי יותר, אבל עדיין נושא את אותו דנ"א של חיפוש והרמה.

שלושה סוגים, שלוש אישויות

אחת הטעויות הגדולות שאנשים עושים זה לחשוב שיש "קוקר ספניאל" אחד. יש שלושה. והם כל כך שונים זה מזה שאפשר לדבר על שלושה גזעים נפרדים.

קוקר ספניאל אנגלי — קו עבודה. זה הקוקר המקורי. כלב רזה, קצר פרווה, עם מוח שכל הזמן מחפש מה לעשות. הוא האינטליגנטי ביותר מבין השלושה, ומי שהיה הכי קרוב למה שהטבע יצר. האנרגיה שלו לא נגמרת. ב-25 השנים שלי בשטח, אני יכול להגיד לכם: קוקר עבודה זה לא כלב למתחילים. הוא צריך מישהו שמבין מה הוא עושה, ושיודע לתת כיוון.

קוקר ספניאל אנגלי — קו תערוכה. גידלו אותו בשביל המראה. עצמות כבדות יותר, פרווה ארוכה יותר, ראש עגול יותר. הוא רגוע יותר מקו העבודה, אבל יש לו בעיה אחרת: הגנטיקה שלו פחות יציבה. כשבוחרים כלבים לפי איך שהם נראים במקום לפי מה שהם עושים — משלמים מחיר. יותר מקרים של אלרגיות, דלקות אוזניים, ולפעמים חוסר יציבות התנהגותית.

קוקר ספניאל אמריקאי. קטן יותר, פרווה מפוארת, ראש מעוגל. הגרמנים קוראים לזה "kaum mehr als Jagdhund brauchbar" — בקושי שמיש ככלב ציד. הוא נעים, עדין, חברותי. אבל הוא רחוק שנות אור מהכלב המקורי שעלה מהסבך האנגלי.

הבשורה הטובה: רוב הקוקרים בישראל הם קו תערוכה או אמריקאי. אבל אל תטעו — גם הם נושאים את אותו דנ"א של צייד, אותה רגישות, אותו מנוע.

זה לא אישיות. זה יצר.

מישהו אמר פעם שקוקר הוא "כלב עם אופי מיוחד". אני לא אוהב את המשפט הזה. זה נשמע כאילו הבחירה שלו — "הוא החליט להיות עקשן". זה לא נכון.

קוקר לא בוחר לא לשמוע. הוא פשוט לא שומע כשהוא מריח משהו מעניין. האף שלו משתלט על המוח. לא בגלל שהוא עקשן. בגלל שככה המוח שלו בנוי.

אני אסביר לכם בדיוק מה קורה במוח של קוקר, בשפה שאתם יכולים להרגיש:

דמיינו שאתם יושבים בחדר חשוך וקר. פתאום מישהו מדליק אור חזק ממש ליד הפנים שלכם. לרגע אתם לא רואים כלום. המוח שלכם צריך שנייה להתאושש.

עכשיו דמיינו שהאור הזה נדלק כל חצי דקה.

זה מה שקורה לקוקר. כל ריח חדש הוא אור בפנים. כל כלב שעובר זה אור. כל ציפור, כל חתול, כל אוכל שנפל על הרצפה.

הוא לא בוחר להגיב. הוא מגיב כי הוא נוצר ככה.

איך לאלף: חוק מספר אחד — רגישות

אני אלמד אתכם עכשיו את הדבר היחיד שהכי חשוב לדעת על אילוף קוקר. כל השאר נובע מזה:

הוא רגיש. יותר ממה שאתם חושבים.

הדורבן של קוקר הוא לא פחד. הוא רגישות. כשהוא מרגיש שאתם כועסים, כשהוא מרגיש שאתם מתוסכלים, כשהוא מרגיש שאתם מרימים את הקול — הוא לא נלחץ כמו רוטוויילר או כמו מלינואה. הוא נכבה.

הוא מפסיק לנסות. הוא עוצר. הוא מסתכל עליכם בעיניים הגדולות האלה ואומר "אני לא מבין מה אתה רוצה ואני מפחד לעשות טעות."

אז חוק מספר אחד: אל תצעקו על קוקר. וכשאני אומר "אל תצעקו" — אני גם מתכוון לא להרים קול, לא לנזוף בחומרה, לא לגרור אותו, לא להפוך את האילוף לעימות.

כלב שנבנה לעבוד בתוך קוצים, בתוך רעש של ירי, בתוך תנאים שמפילים כלב רגיל — הוא לא קשוח מבחוץ. הוא קשוח מבפנים. הרגישות שלו לא נגדו. היא בעדו — היא עוזרת לו לקרוא אתכם. אבל היא הופכת אותו לשביר כשהאילוף לא נכון.

חוק מספר שתיים: תנועה

קוקר לא נולד לשבת בפינה. הוא נולד לנוע.

אל תצפו מקוקר בן חצי שנה לשבת בסבלנות לידכם בבית קפה במשך חצי שעה. הוא לא מסוגל. לא בגלל שהוא רע. בגלל שהגוף שלו דורש תנועה.

אז תנו לו לנוע. לא "ריצה" — תנועה מכוונת. חיפוש, הליכה במסלול, אחזור, עבודה. כשיש כיוון — התנועה הופכת מרעש למטרה.

האימון המעשי

שלב 1: בנה אמון

לפני שאתם מלמדים אותו "שב" או "ארצה" — תנו לו סיבה לחשוב שאתם שווים עבודה איתו.

קחו חצי שעה. שבו על הרצפה. תנו לו לבוא אליכם. כשהוא בא, תן לו חטיף קטן ותגיד "כלב טוב" בקול רך. לא התלהבות. רכות.

זהו. בהתחלה זה כל מה שצריך.

אתם לא מבינים כמה רחוק תגיעו אם תתחילו ככה. כי קוקר שלומד שהבעלים שלו הוא מקום בטוח — ילמד כל דבר.

שלב 2: הפעל את האף

קוקר בלי עבודה הוא כמו מכונית בלי כביש. המנוע פועם, הדלק נשרף, ואם אין איפה ללכת — המנוע מתחמם ונתקע.

אתם לא צריכים לרוץ איתו 20 קילומטר ביום. אתם צריכים להפעיל את האף.

המשחק הכי טוב לקוקר: חיפוש. זרקו חטיף לתוך הדשא. תן לו למצוא אותו. הסתירו צעצוע מתחת לשמיכה. תן לו לחפור. קחו מגבת ישנה, גלגלו בתוכה חטיפים, קשרו בקשר — תן לו לפתור את החידה.

קוקר שפותר חידות אף הוא קוקר רגוע.

אני יודע שזה נשמע פשוט. זו לא בדיחה. האף של קוקר הוא המפתח ללב שלו. תתנו לו להריח — ותקבלו כלב אחר.

שלב 3: עבודת אחזור

קוקר נולד להביא. לא צריך ללמד אותו. צריך לתת לו לעשות את זה.

קחו כדור. זרקו 5 מטר. תגידו "הבא". כשהוא מביא, תגידו "תן" ותשתמשו בחטיף כדי לפתוח את הפה. אחרי כמה פעמים, הוא יבין: להביא = לשחרר.

אבל שימו לב — יש פה מלכודת.

קוקר יכול להיכנס לאובססיה. הוא מביא, זורקים, הוא רץ, מביא, זורקים, הוא רץ. אחרי חצי שעה הוא הופר, והמוח שלו לא עובד יותר.

אז חוק מספר שלוש: שלוש זריקות. אחר כך עבודת ריח.

בדיוק כמו שאי אפשר להאכיל כלב בלי הפסקה — אי אפשר לתת לו לרוץ בלי הפסקה. שלוש זריקות מפעילות את יצר הציד בלי להיכנס לאובר-דרייב. אחר כך עבודה רגועה — חיפוש או הליכה מאפשרת למוח להתאפס.

שלב 4: הבנת הסף

הדבר הכי חשוב ללמד את עצמכם הוא לזהות מתי הקוקר שלכם מעבר לסף.

סף נמוך = הוא רואה כלב ברחוב ומתפרץ.

סף נמוך = מישהו בא הביתה והוא קופץ ומתפתל בלי יכולת להירגע.

סף נמוך = אתם מוציאים רצועה והוא כבר לא שומע מילה.

קוקר הוא לא היפראקטיבי. הוא מגורה בקלות. יש הבדל עצום.

היפראקטיבי = המוח לא יודע להפסיק. קוקר = המוח מקבל יותר מדי מידע מהאף, מהעיניים, מהאוזניים, והוא לא יודע איך לסנן.

מה עושים? לא מתקנים את ההתפרצות — מונעים אותה.

לפני שאתם נכנסים לפארק, תנו לו 5 דקות של חיפוש חטיפים בבית. מורידים את רמת העוררות. אחר כך, כשהוא יוצא, הוא יציב יותר.

לפני שאתם פוגשים כלב אחר, תנו לו לרחרח את האדמה. 10 שניות של ריחור משנות את הכימיה במוח.

שלב 5: חברתיות — העדינות

קוקר הוא לא גזע שאפשר "לזרוק" לאינטראקציה עם כל כלב. הוא רגיש. כשהוא פוגש כלב שפוגע בו, הוא לא יחזיר — הוא ייסגר. וסגירה כזאת יכולה להפוך לחרדה שתלווה אותו כל החיים.

אז מה עושים? בוחרים כלבים חברתיים ורגועים לפגישות הראשונות. מודדים את המרחק. קודם ריחור מרחוק, אחר כך מפגש קצר, אחר כך מפגש ארוך יותר. אף פעם לא כופים.

ותזכרו: קוקר שמפחד מכלבים אחרים לא יהפוך ל"חברותי" כי תכריחו אותו. הוא יהפוך למפוחד יותר. מה שצריך זה סבלנות, לא כפייה.

הנשיכה הרכה — מה שמבדיל אותו

יש דבר אחד שקוקר עושה טוב יותר מרוב הכלבים: הוא מחזיק בפה רך.

תנו לו ביצה. הוא ייקח אותה בלי לשבור. תנו לו שליו חי — הוא יביא אותו בלי פגיעה. זו לא טעות. זה מה שגידלו אותו לעשות.

אבל יש פה גם צד אפל. בגלל שהפה שלו כל כך רגיש, הוא גם לומד מהר מאוד שהפה שלו יכול לשמש לכלים אחרים. קוקר שלוקח נעל לפה ומסתכל עליכם — הוא לא "משחק". הוא בודק. הוא מפעיל את יצר האחזור שלו, ומגלה שזה עובד כדי לקבל תשומת לב.

מה עושים? לא נותנים להחזקת חפץ להפוך לכלי תקשורת. כשקוקר לוקח משהו שאסור — לא רודפים אחריו. מתרחקים בכיוון ההפוך ומזמינים אותו לבוא אליכם עם החפץ. כשמגיע, משבחים ומחליפים בצעצוע מורשה.

הפה שלו נועד להביא. תנו לו להביא מורשה.

איפה הקושי האמיתי

אני לא אשקר לכם. יש דברים שקשה לעשות עם קוקר.

קריאה. הוא רץ אחרי ריח ודעתו מוסחת. מה עושים? לא קוראים לו כשהוא רחוק — קוראים לו כשהוא קרוב ולא עסוק. ומחזקים כל קריאה. פעם הבאה, מרחק קצת יותר גדול. לאט לאט. אם הוא לא בא — אל תרוצו אחריו. התרחקו בכיוון ההפוך. קוקר רוצה להיות איתכם.

נביחות. קוקר נובח. הרבה. בעבודה — זה מצוין. בבית — זה מעצבן. מה עושים? לא צועקים "שקט". צעקה מחזקת נביחה. במקום: מלמדים "דבר" — תן לו לנבוח פעם אחת, משבחים. אחר כך מראים לו חטיף ועושים "שקט". ואז משבחים את השקט. לא הנביחה.

הפרדה. זה הכלב שהכי קשה לו להיות לבד. למה? כי הוא נוצר לעבוד איתכם. לא מתחת לכם, לא מעליכם — איתכם. הפרדה היא לא טבעית לו.

מה עושים? מתחילים בגיל צעיר. לא בשעה, לא בחצי שעה — בחמש דקות. אחר כך חמש עשרה. אחר כך חצי שעה. לאט. אף פעם לא חוזרים כשהוא בוכה. מחכים שהוא יהיה שקט לרגע אחד ואז חוזרים. ככה הוא לומד: שקט = אתם חוזרים.

השוואה: קוקר לעומת לברדור רטריבר

זו ההשוואה הכי טובה שיש. שניהם גזעי ציד, שניהם עובדים עם האף, שניהם מביאים חפצים בפה רך.

אבל ההבדל הוא בסף.

לברדור הוא טרקטור. הוא דורס כל מכשול. אפשר להוריד אותו מהמדרכה, הוא נופל, קם וממשיך. לא אכפת לו. הוא רץ קדימה.

קוקר הוא רכב שטח רגיש. הוא שם לב לכל שינוי, לכל סדק בדרך. הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא קופץ. הוא ירגיש אם אתם מתוחים.

לברדור לומד "שב" אחרי 5 פעמים. קוקר לומד אחרי 3 — אבל נכבה אם צועקים.

לברדור לא נעלב. קוקר יכול להיפגע.

המשמעות: לברדור אפשר לאמן קצת יותר "גס". קוקר צריך עדינות. שני הגזעים זקוקים לעבודה — אבל קוקר צריך עבודה עם כיוון, לא סתם הוצאות אנרגיה.

השוואה: קוקר לעומת ביגל

שניהם גזעי ציד קטנים. שניהם מונעים על ידי האף. שניהם יכולים להיות "חרשים" כשיש ריח מעניין. אפשר לשים אותם באותה קטגוריה — אבל רק אם לא מבינים את ההבדלים.

ביגל עובד בלהקה. הוא נולד לצוד עם כלבים אחרים. הוא פחות תלוי באדם. מותר לו להיות עצמאי — זה התפקיד שלו.

קוקר עובד בשיתוף מלא עם הצייד. הוא תלוי באדם. הוא רגיש למשוב אנושי.

אז קוקר, בסופו של דבר, יותר קל לאילוף — בתנאי שמבינים אותו. ביגל יותר עצמאי, פחות מושפע ממה שאתם אומרים, ויותר מושפע ממה שהאף מראה לו.

קוקר יחזור אליכם בסוף הטיול. ביגל עלול להיעלם לרבע שעה ואז לבוא "סליחה, הייתי עסוק".

שאלות נפוצות

איפה קוקר מעדיף לחיות — דירה או בית עם חצר?

דירה וחצר — זה לא משנה. מה שמשנה זה כמה אתם פעילים איתו. קוקר בדירה בלי עבודה הוא בעיה. קוקר בדירה שמקבל חיפושים, אחזור וגירוי מנטלי — רגוע ושמח.

יש הבדל אמיתי בין קוקר אנגלי לאמריקאי?

כן. האמריקאי קטן יותר, פרווה ארוכה, ראש מעוגל. הוא גידלו למראה — והיום הוא בקושי מתאים לציד. האנגלי עבודה הוא הכלב המקורי — רזה, קצר פרווה, אינטליגנטי. האנגלי תערוכה נמצא איפשהו באמצע. מה שאתם קונים בישראל זה בדרך כלל קו תערוכה או אמריקאי.

קוקר טוב עם ילדים?

כן, עם תנאי. הילדים צריכים להבין שזה לא צעצוע. קוקר הוא עדין ורגיש. כשילד מושך לו באוזניים — הוא לא ינשך מיד, אבל הוא יתריע. הוא ינסה להתרחק. לחש, יילל, יראה את לחץ בעיניים. תלמדו את הילדים: לא להפריע כשהוא ישן, לא לגעת באוכל, לא למשוך בפרווה.

כמה הוא צריך לרוץ ביום?

שעה של הליכה + 20-30 דקות של עבודה. לא "ריצה" על הליכון. ולא טיול רגיל. הוא צריך להריח, לחפש, לגלות. אתה תראה שהוא רץ 10 קילומטר ועדיין לא רגוע. אבל תן לו 20 דקות של חיפוש חטיפים בדשא — והוא נרגע לגמרי.

נכון שקוקרים לפעמים "משתגעים"?

מה שקוראים "Cocker Rage" — תסמונת זעם — קיים, אבל נדיר ביותר. מחקרים מראים שזה קשור אולי לאפילפסיה של האונה הרקתית. הרבה יותר נפוץ לראות קוקר שמקבל גירוי לא נכון, לא מבין מה רוצים ממנו, ומתפרץ מתוך תסכול. רוב ה"זעם" הוא בעצם תקשורת לא נכונה. אל תחפשו תסמונת נדירה. חפשו מה לא עובד באילוף.

המילים האחרונות

הקוקר שלכם לא עושה דברים "כדי להכעיס". הוא לא עקשן למרות שאתם. הוא לא "טיפש" או "היפראקטיבי". הוא פשוט עושה את מה שהגוף שלו והמוח שלו נוצרו לעשות. לרחרח, לחפש, להביא, לרצות אתכם, להשתגע מרוב התלהבות.

השאלה היא לא "איך לעצור אותו". השאלה היא "לאן לכוון את ההתלהבות".

תכוונו אותה לעבודה. תכוונו אותה לחיפוש. תכוונו אותה לאחזור. תכוונו אותה למשחקי חשיבה. תנו לו מנוע חיצוני — והמנוע הפנימי יירגע.

כי לכוון — זה התפקיד שלכם. לא לעצור, לא לדכא, לא לנזוף. לכוון את המנוע הקטן והחזק הזה למקום הנכון.

ותאמינו לי — כשתמצאו את הכיוון הנכון, לא תרצו לעצור אותו.

מקורות

1. Amat M, Manteca X, Mari V, Fatjó J. (2009). Are dominant dogs more aggressive? A study in the English Cocker Spaniel. Journal of Veterinary Behavior, 4(3), 133-134. DOI: 10.1016/j.jveb.2008.10.003

1. Fatjó J, Amat M, Manteca X. (2007). Aggressive behaviour in the English Cocker Spaniel: a study of 145 cases. Journal of Veterinary Behavior, 2(4), 127-132. DOI: 10.1016/j.jveb.2007.06.001

1. Fadel FR, Driscoll P, Pilot M, Wright H, Zulch H, Mills D. (2016). Differences in trait impulsivity indicate a breed difference in the control of behaviour in working and show lines of Labrador Retriever and Border Collie. Scientific Reports, 6, 22162. DOI: 10.1038/srep22162